רוברט דה נירו, #רוברט_דה_נירו - מראה מקום
רוברט דה נירו


רוברט דה נירו (באנגלית: Robert De Niro) מגדולי השחקנים בתולדות הקולנוע, זוכה שני פרסי אוסקר (הסנדק 2 ושור זועם) וממייסדי פסטיבל טרייבקה.

רוברט דה נירו (נולד ב-17 באוגוסט 1943 בניו יורק) הוא שחקן, במאי ומפיק קולנוע אמריקאי, הנמנה עם ענקי הקולנוע בכל הזמנים. הוא גדל בשכונת גריניץ' וילג' במנהטן לאב צייר ממוצא אירי-איטלקי ולאם ציירת, ונחשף מילדותו לחיי האמנות והבוהמה של העיר. את הכשרתו המקצועית רכש בסטודיו למשחק של סטלה אדלר ובאולפן השחקנים בהנחיית לי סטרסברג, שם אימץ את עקרונות "שיטת המשחק" (Method Acting) הדוגלת בהזדהות פסיכולוגית וגופנית עמוקה עם הדמות. את צעדיו הראשונים עשה בהפקות תיאטרון אוף-ברודוויי, ובסוף שנות ה-60 החל לשתף פעולה עם הבמאי הצעיר בראיין דה פלמה בסרטים "מסיבת החתונה", "ברכות" ו-"היי, אמא!". פריצת הדרך הקולנועית שלו הגיעה בשנת 1973 כשגילם שחקן בייסבול חולה סופני בסרט "החבטה האחרונה" לצד מייקל מוריארטי.

באותה שנה החל שיתוף הפעולה המונומנטלי של דה נירו עם הבמאי מרטין סקורסזה, קשר אמנותי שנמשך לאורך יותר מחמישה עשורים והניב כמה מנכסי צאן הברזל של הקולנוע העולמי. תפקידו כג'וני בוי בסרט הפשע רחובות זועמים (1973) ביסס את מעמדו ככוח משחקי יוצא דופן. שלוש שנים מאוחר יותר הדהים את העולם בדמותו של טראוויס ביקל בסרט נהג מונית (1976), שזכה בפרס דקל הזהב בפסטיבל הסרטים קאן והפך לסמל מובהק של ניכור וזעם אורבני. מונולוג המראה המאולתר שלו ("You talkin' to me?") נכנס לפנתאון תולדות הקולנוע. השיא האמנותי של הצמד הגיע בסרט הביוגרפי המופתי שור זועם (1980), שבו גילם את המתאגרף ג'ייק לה-מוטה. עבור התפקיד התאמן דה נירו באיגרוף מקצועי במשך חודשים ארוכים ואחר כך העלה כ-27 קילוגרמים ממשקלו כדי לגלם את לה-מוטה המבוגר והשפוף, הופעה טוטאלית שזיכתה אותו בפרס אוסקר לשחקן הטוב ביותר. השניים הוסיפו לשתף פעולה ביצירות מופת נוספות, בהן הקומדיה השחורה מלך הקומדיה (1982), סרטי הגנגסטרים הנודעים חבר'ה טובים (1990) ו-קזינו (1995), המותחן פסגת הפחד (1991), ובעשורים המאוחרים יותר באפוסים האירי (2019) ו-רוצחי פרח הירח (2023).

לצד עבודתו עם סקורסזה, רשם דה נירו שורה ארוכה של הישגים כבירים עם בכירי הבמאים בהוליווד ובעולם. בשנת 1974 ליהק אותו הבמאי פרנסיס פורד קופולה לגלם את ויטו קורליאונה הצעיר ביצירת המופת הסנדק חלק שני, תפקיד שלמענו שהה חודשים ארוכים בסיציליה כדי לשלוט במבטא המקומי. הופעתו זיכתה אותו בפרס אוסקר לשחקן המשנה הטוב ביותר, והפכה אותו ואת מרלון ברנדו לצמד השחקנים היחיד שזכה באוסקר על גילום אותה דמות בדיוק. בהמשך שנות ה-70 וה-80 כיכב בדרמת המלחמה הנוקבת צייד הצבאים (1978) בבימויו של מייקל צ'ימינו, בדרמה ההיסטורית "1900" של ברנרדו ברטולוצ'י, ובסאגת הפשע המונומנטלית היו זמנים באמריקה (1984) בבימויו של סרג'ו לאונה, שבה גילם את דמותו של דיוויד "נודלס" אהרונסון לאורך כמה עשורי חיים. כמו כן כיכב בסרט הדיסטופי "ברזיל" של טרי גיליאם, בדרמה התקופתית "המשימה" של רולאן ג'ופה, ובסרט המתח המהולל היט (1995) בבימויו של מייקל מאן, שבו נפגש לסצנת עימות בלתי נשכחת בדיינר מול עמיתו אל פצ'ינו.

החל מסוף שנות ה-80 הפגין דה נירו מנעד משחקי רחב ומפתיע כשפנה לתפקידים קומיים וסאטיריים, שהפריכו את הדימוי הקודר שיוחס לו וחשפו כישרון תזמון קומי מזהיר. זה החל בקומדיית הפעולה "מרדף חצות" (1988) לצד צ'ארלס גרודין, והמשיך בלהיט "בואו נדבר על זה" (1999) והמשכו "בואו נדבר על זה עוד פעם" בבימויו של הרולד ראמיס, שבהם גילם בוס מאפיה חרדתי המטופל אצל פסיכיאטר בגילומו של בילי קריסטל. בשנת 2000 רשם הצלחה קופתית מסחררת כשגילם את ג'ק ברנס, סוכן CIA קפדן וחשדן לשעבר, בקומדיה פגוש את ההורים לצדו של בן סטילר, תפקיד שאותו שחזר בשני סרטי המשך מצליחים. לצד הקומדיות המשיך להפגין איכויות דרמטיות עמוקות בסרטים כגון "לכשכש בכלב" לצד דסטין הופמן, "רונין", והדרמה אופטימיות היא שם המשחק (2012) של דייוויד או. ראסל, שהעניקה לו מועמדות שביעית לפרס האוסקר.

מעבר לפעילותו הענפה מול המצלמה, הטביע דה נירו חותם עמוק גם כבמאי, כמפיק וכמנהיג תרבותי בעיר הולדתו. בשנת 1993 ביים את סרטו הראשון, דרמת ההתבגרות המשובחת סיפור מרובע ברונקס, ובשנת 2006 ביים את מותחן הריגול שומר המדינה בכיכובו של מאט דיימון. בשנת 1989 הקים את חברת ההפקות "טרייבקה הפקות" (TriBeCa Productions), ובעקבות מתקפת הטרור של 11 בספטמבר 2001 יזם יחד עם המפיקה ג'יין רוזנטל את פסטיבל הסרטים טרייבקה, שהפך לאחד מפסטיבלי הקולנוע החשובים בארצות הברית ותרם תרומה מכרעת לשיקומה הכלכלי והחברתי של מנהטן התחתית. בעולם העסקים היה שותף בייסוד אימפריית המסעדות והמלונאות "נובו" (Nobu). על תרומתו האדירה לעולם הקולנוע זכה בשלל אותות כבוד יוקרתיים, בהם פרס מרכז קנדי, פרס מפעל חיים של מכון הסרטים האמריקאי (AFI), פרס ססיל ב. דמיל במסגרת גלובוס הזהב, ובשנת 2016 העניק לו נשיא ארצות הברית ברק אובמה את מדליית החירות הנשיאותית, עיטור הכבוד האזרחי הגבוה ביותר במדינה.


ראה גם: אל פצ'ינו

ראה גם: לאונרדו דיקפריו

ראה גם: מריל סטריפ

ראה גם: ג'ק ניקלסון

ראה גם: מורגן פרימן

חזרה לדף הבית

סרטים בולטים בקריירה של רוברט דה נירו: (רשימה חלקית)

  • נהג מונית
  • שור זועם
  • הסנדק חלק שני
  • חבר'ה טובים
  • היו זמנים באמריקה
  • היט
  • קזינו
  • פגוש את ההורים
  • אופטימיות היא שם המשחק
  • האירי

אישים בולטים ושיתופי פעולה: (רשימה חלקית)


שאלות ותשובות על רוברט דה נירו


פרטים אישיים - רוברט דה נירו

מאפיין פרטים מידע נוסף
תאריך לידה 17 באוגוסט 1943 גריניץ' וילג', ניו יורק
שנות פעילות 1963 - הווה מעל שישה עשורים של פעילות קולנועית וטלוויזיונית
תחום עיסוק משחק, בימוי והפקה מייסד חברת טרייבקה הפקות
פרסים בולטים שני פרסי אוסקר, פרס גלובוס הזהב, פרס ססיל ב. דמיל מדליית החירות הנשיאותית לשנת 2016
מוסדות לימוד סטודיו סטלה אדלר ואולפן השחקנים הכשרה מקיפה בשיטת המשחק

אתר עיקרי עבור רוברט דה נירו


מאגרי מידע, פרופילים ואנציקלופדיות עבור רוברט דה נירו:


כתבות עומק, ראיונות ומשאבים חיצוניים עבור רוברט דה נירו:


למידע נוסף, ניתן לחפש את הביטוי "רוברט דה נירו" במקורות חיצוניים:


דירוג הערך:   3.8 מתוך 5 (סה"כ 5 הצבעות)
הדירוג שלך:

תגובות והצעות:

1. בזכייה באוסקר על "הסנדק 2" ב-1974 הוא הפך לשחקן הראשון שזכה בפרס על תפקיד שרובו המכריע דובר שפה זרה (סיציליאנית), נתון מרתק ששווה להדגיש בפסקת הפרסים.

2. כדאי לתת מקום לסרט הביכורים שלו כבמאי, "סיפור מרובע ברונקס" מ-1993, שהוקדש לאביו הצייר וזכה לשבחים רבים אך כמעט נשכח לצד להיטי הענק שלו.

3. סצנת המפגש המפורסמת בדיינר מול אל פצ'ינו ב-"היט" צולמה ללא חזרות מוקדמות בין השניים, לבקשתם, כדי לשמור על מתח אותנטי וראשוני מול המצלמה.

4. ההשקעה שלו בעולם העסקים והקולינריה, במיוחד השותפות בהקמת רשת מסעדות ומלונות היוקרה "נובו" לצד השף נובו מטסוהיסה, היא פרק כלכלי מרשים בקריירה שלו.

שלח תגובה (תפורסם לאחר בדיקה):


מידע נוסף:
חפש ביטוי אחר
מה אחרים תרמו:
ערכים שנערכו לאחרונה